דף הבית

קהילתיות
- E.I.F - E.I.M - F.F.E
- E.D.F
- D.E.J.J

חלוציות
- הבונים
- דרור
- השומר הצעיר
- בני עקיבא
- הנוער הציוני
- ביתר

המחתרות
המחתרת
אגוז

תמונות
תמונות הכנס

סרטון מהכנס
סרט שהוקרן

ארגונים

תנועת עודד

קישורים

צור קשר
                                         
הודעות
Messages
Questionnaire   שאלון
  עודד-כתנועה

עליה

בראשית עודד הייתה תנועת עליה שחרטה על דגלה סלקציה – הפוך על הפוך.
עצמאות מרוקו, בשנת 1956, נתנה תנופה אדירה לחינוך הגבוה שלא פסחה על הנוער היהודי הודות למפעל נדיב ביותר של מלגות במימון משותף של ממשלות מרוקו וצרפת. תוך מספר שנים השתנה הנוף הסטודנטלי היהודי בצרפת ויוצאי מרוקו שהיו מיעוט קטן התחילו להשתוות במספרם ליוצאי שאר ארצות צפון אפריקה: אלג'יריה תוניסיה.
בהעדר אוניברסיטאות במרוקו בשנים הראשונות של העצמאות, רוב רובם של הסטודנטים היהודיים פנו לצרפת והתרכזו בעיקר בעיר הבירה פאריס. באותן השנים, כאשר במרוקו שלטה ביד רמה מפלגת האיסטיקלאל, היוו הסטודנטים בכלל את חיל החלוץ של מהפיכת העצמאות, והתא של פאריס את חוד החנית שנתן את הטון.
בימים אלה הלהט הלאומני בסיסמת שיוון הזכיות המלא בין כל בני מרוקו, מוסלמים כיהודים, ההתנגדות הייתה נחרצת לכל ניסיון לייסד ארגון נפרד לסטודנטים היהודיים למרות מספרם העצום יחסית – יותר משליש של כחמש מאות דיירי '' בית מרוקו'' שבקרית אוניברסיטת פאריס, מעוז ''התאחדות הסטודנטים במרוקו''. ברוח אותם הימים רק לפעילי התאחדות הייתה זכות הדיבור והם שעו עבודת חריש עמוקה כדי לקרב לבבות בין מוסלמים ויהודים, ולשכנע שעתידם של יהודי מרוקו בארץ הולדתם - שהכירה בהם כאזרחים שווי זכיות המחכה לשובם למען שגשוגה בגמר לימודם בנכר.
אסון טביעת ספינת המעפילים ''פיסס-אגוז'' בינואר 1961 קרע את המסך של אידילית האחווה ושיוון הזכויות. הזעזוע היה כה גדול שלראשונה העזו דיירי בית מרוקו היהודיים להתארגן בנפרד בפומבי כדי להגן על זכויות אחיהם במרוקו ושיגרו מכתב למלך מרוקו מוחמד החמישי, בו תבעו כיבוד זכות היסוד להגירה חופשית.
גם פעילי התאחדות , שבינתיים נהפכה עוד יותר רדיקלית והצטרפה למפלגת השמאל החדשה של מהדי בן ברקה, הבינו את חומרת המצב המיוחד של יהודי מרוקו ואשר לא וויתרו על חלום האחווה והמאבק המשותף, ניסו לפייס את עמיתיהם היהודיים ובאסיפה רגשנית וסוערת במיוחד, לצד הכרזה כללית בעד שיוון זכויות כולל הזכות לחופש תנועה. העלו הצעה פרקטית לבעיה הומניטרית לוחצת: בעדר קשרי דואר עם מרוקו עקב ההצטרפות לליגה הערבית, לבקש מהצלב האדום הבינלאומי להעביר את קשרי הדואר בין יהודי מרוקו וקרוביהם בישראל. אולם באסיפה הבאה חזרו מהצעתם בהסבירם שהם חוששים שקיצוני האיסטיקלאל יאשימו אותם בציונות. האכזבה הייתה כה גדולה שהייתה שעת הכושר למספר סטודנטים בוגרי תנועת הנוער הציונות לצאת מהמחתרת ולהתארגן בכיוון העלייה לישראל.

בין המייסדים בפאריס יוסף טולדנו בוגר המכון למדריכי חרך לארץ מתנועת הבונים-איחוד הנוער החלוצי, אנדי אלחדד, בוגר תנועת הנוער הציוני , לואי נחמני בוגר המסגרת והמחתרת, ובסטרסבורג שלמה משאש, בוגר הבונים הם יצאו מהנחה שלאור המצב - התחלת תנועת העלייה הגדולה במסגרת מבצע יכין - רוב רובם של הסטודנטים ממילא לא יחזרו למרוקן, צרפת אינה זקוקה להם ונוצרה הזדמנות חד-פעמית לנסות לנווט אותם לכיוון ישראל הזקוקה להם נואשות במיוחד לאור מצבם העגום של רוב יוצאי מרוקו שעלו לארץ. דרמטית במיוחד הייתה ההשוואה בין מאות - והאלפים אם מרחיבים את התמונה לכל יוצאי צפון אפריקה – הסטודנטים בצרפת ומספרם הזעום ביותר בישראל. פער כה עצום רק חיזק את הגרסה הרשמית שהעלייה ממרוקו הייתה סלקטיבית ביסודה: המוכשרים ביותר פנו לצרפת וקנדה והמוכשרים פחות עלו לארץ, גרסה אותה סיפקו שליחי הסוכנות היהודיות בפאריס אליה פנו בראשית התארגנותם מייסדי התנועה לעידוד עליית משכילים מצפון אפריקה. היה זה אחד משליחי המחלקה לנוער והחלוץ, ד''ר שלמה דינור, שהציע שם לתנועה אותו אמצו בהתלהבות המייסדים: ''תנועת עודד'' כשמה היא לעידוד העלייה, אבל עלייה ''סלקטיבית'' של אקדמאים וסטודנטים יוצאי צפון אפריקה.
כצעד ראשון הוחלט לשגר בקיץ 1962 קבוצת סקר של כשלושים חברי התנועה שסיימו או עומדים לסיים את לימודיהם כדי לבחון לעצמם ולעמיתיהם את אפשריות הקליטה בארץ, בשיתוף פעולה עם המדור לקליטה בוגרי האוניברסיטאות ובעלי מקצוע מהמערב שפעל אז במסגרת המחלקה לנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית, ''הפתוואה''. דבר ביקרה של הקבוצה, הראשונה מסוגה עורר עניין רב מהול באי-אימון מסוים. קשה היה אז לשלטונות ישראל להאמין שבניגוד לישראל, יוצאי צפון אפריקה עושים חיל בלימודים מתקדמים בצרפת. כדי לבחון אמיתותה של תופעה מוזרה ולא ידועה זו, שיגר ראש הממשלה דוד בן-גוריון לסקר בצרפת, את ידידו ואיש אמונו הפרופסור הוגו ברגמן , ראש הועדה לאנרגיה אטומית בכבודו ועצמו.
הדו''ח הנלהב שחיבר שכנע את שלטונות ישראל שמדובר בפוטנציאל אמיתי שיש בכוחו להרים תרומה נכבדה לבעיית הפער העדתי על ידי ''יבוא'' של ''קאדרים'' שהעלייה ההמונית מצפון אפריקה לא הביאה אתה. ההחלטה הראשונה הייתה לשגר שליח מיוחד לתנועה במסגרת המשלחת של המחלקה לנוער והחלוץ, מר שמעון הדר.

שנת הלימודים 1962-63 הייתה מוקדשת לגיבוש האידיאולוגי של התנועה ולהרחבת פעילותה לערי השדה בצרפת ולהרחבת שורותיה על ידי גיוס פעילים מתוניסיה ואלג'יריה כאשר יוצאי מרוקו ממשיכים להיות הרוב והמובילים. במספר סמינרים וימי עיון נלמדו לעומק המדיניות החברתית של ממשלת ישראל, הפער החברתי ומצבם של יוצאי צפון אפריקה בישראל עם דגש מיוחד על בעיות החינוך. האידיאולוגיה שהתגבשה דחתה את ההבחנה המקובלת - גם אם לא במפורש וממוצהר – בין קובעי המדיניות בישראל כאליו חל תהליך של ''ברירה טבעית'' בתהליך העלייה ההמונית כאשר המוכשרים ביותר פנו לצרפת והפחות מוצלחים לישראל. ריבוי הסטודנטים בקרב יוצאי צפון אפריקה בצרפת ומספר הזניח בארץ הוא תוצאה של מדיניות שונות. בצפון אפריקה ובצרפת לא קיים המחסום של השכלה תיכונית בתשלום הנהוגה בארץ והמונעת מבני משפחות מרובות ילדים להגיע לבגרות. בצפון אפריקה ובצרפת לא רק שהלימודים באוניברסיטה ללא כל תשלום, אלא מוענקות מלגות מחייה וסיוע לשכר דירה נוסף על סובסידיה נדיבה לארוחות ועוד תנאים מפליגים לסטודנטים לעומת הגישה האליטיסטית בארץ המהווה מחסום כמעט בלתי-עביר. מבלי לדבר על הפלייה מכוונת, אין להכחיש שנוסף על כך רוב יוצאי צפון אפריקה הופנו לערי הפיתוח בהן האפשריות הכלכליות פחותות. מבלי להתיימר לפתור את בעיות החברה בישראל, התנועה הציבה לעצמה מטרה לעודד עליית אקדמאים לאחר סיום לימודיהם בחו''ל עם המלצה חזקה להתיישב בערי הפיתוח ולסייע בכך לגשר על הפער החברתי, ולהמליץ לסטודנטים שעתידים להתחיל את לימודיהם לבחון את אפשרות לעשות זאת בארץ. כדי להגשים מטרות אלה הייתה פניה כפולה לסוכנות היהודית לייעל ולחזק את המדור לקליטת בוגרי אוניברסיטה במחלקה לנוער והחלוץ ולבחון אפשרות של הקמת מפעל מלגות לסטודנטים יוצאי צפון אפריקה.
זאת הייתה מטרתה של משלחת הסקר שיצאה לארץ בקיץ 1963 וככלה רוב מייסדיה התנועה וראשי פעליה בצרפת. בואה של המשלחת עורר סקרנות והתעניינות עצומה וממשך שלושת שבועות שהותה בארץ, נפגשה עם ראשי הסוכנות היהודית ובניהם משה שרת, ראש הממשלה לוי אשכול ומספר שרים ובראשם שר החינוך זלמן ארן שכולם התלהבו ממטרות התנועה יגילו נכונות לסייע להגשמתם, מבלי שהתגבשה כל תוכנית מגובשת. לקראת חזרת המשלחת לצרפת, הביע ראש הממשלה לשעבר דוד בו גוריון, עדיין תחת הרושם של הדו''ח של הפרופסור ברגמן, רצון להיפגש עם הקבוצה. כאשר שמע שלמרות כל העידוד עומדים לחזור ללא תוכנית מגובשת התפרץ ושאל: ''נניח שנקים מפעל מלגות , אתה בטוחים שהיו מועמדים לבוא ללמוד בארץ ? כמה צריכה לעלות כל מלגה ? 2000 דולר? אז אם יבואו בשנה הראשונה 200 סטודנטים זה יעלה 4 מליון, לא 400.000.. אניני לא יודע, אף פעם לא הבנתי בכלכלה , אבל אני אתפלא אם מדינת ישראל לא יכול לגייס הסכום הדרוש למפעל כה חיוני, ואם לא אני אעשה סקנדל – וזה אני יודע לעשות !
האיום הספיק ויומיים לפני סיום הסיור נתבשרנו על הקמת מפעל מלגות מיוחד ליוצאי צפון אפריקה, משותף למחלקת העלייה והקליטה של סוכנות היהודית ולמשרד ראש הממשלה. תנועת עודד מינתה את אחד ממייסדיה שגמר ב 1961 את לימודיו בצרפת, יוסף טולדנו להיות נציגה הראשון בארץ. הוא הגיע ארצה בסוף הקיץ עם הקבוצה הראשונה של בוגרי האוניברסיטות בצרפת.
במשך שנת הלימודים 1963-1964 עמד בקשר עם הסוכנות היהודית והמוסדות להשכלה גבוה כדי להכין את קליטת קבוצת הסטודנטים הראשונה. היה צורך לשכנע את הגורמים בישראל לנטוש את התנאי הראשון שהעמידו - ואשר העיד על הבורות הגדולה בתנאי הקליטה – לקבל רק סטודנטים שהוכיחו את ''רצינותם'' ולמדו לפחות שנה במוסד להשכלה גבוה בחו''ל ולהפך לארגן שנת מכינה.
הצלחת הקליטה של קבוצת הסטודנטים הראשונה שהגיעה בקיץ 1964 פתחה הדרך למאות שבאו לאחר מכן כאשר כל שנה ממנה התנועה נציג חדש בארץ עד שבקיץ 1968 , הקונגרס הבינלאומי שהתכנס בארץ החליט להעביר את מרכז התנועה מפאריס לירושלים .
באותה שנה הוחלט להרחיב את הניסיון המוצלח של מלגות עודד לכל העולם במסגרת מנהל הסטודנטים המשותף לסוכנות היהודית ולממשלה.
כך איבדה תנועת עודד את ייחודה כתנועת עלייה ונחל הפרק ההמשך החדש של הפעילות בארץ כתנועה חברתית


עודד-כתנועה חברתית

"עודד" נוסדה במאי 1962 במטרה לעודד צעירים יוצאי מרוקו לעלות ארצה כדי להתחיל כאן בלימודיהם הגבוהים. ההחלטה ליישם את הרעיון נתקבלה על ידי ראש הממשלה דאז, מר דוד בן-גוריון, בתום פגישתו עם קבוצת חברים, עדיין לא תושבי הארץ, שהציגו בפניו את התכנית. ההיסטוריהרשמה, שהמפגש התנהל כולו בעברית. הגרעין הראשון עלה אוגוסט1964. בין 1964 ל-1968, שנות "עלית עודד", הגיעו כ- 1000 סטודנטים וסטודנטיות. רובם ככולם השתקעו בארץ. היום הם משולבים היטב במערכות החברתיות, הכלכליות והציבוריות של החברה הישראלית.

בסוף שנות השישים, התארגנו חברים שלמדו באוניברסיטת העברית-ירושלים לתנועה חברתית אשר חרטה על דיגלה מעורבות חברתית כהרשמה ציונית. מהר מאוד, התנועה התפרסה על פני כל האוניברסיטאות...ויצאה מהן אל פעילותה המעשית והציבורית.

התנועה יזמה ויסדה מפעלים חברתיים וחינוכיים רבים ומגוונים: מפעלים שהיו, עם הזמן, לנכסי צאן ברזל של החברה הישראלית. חברים יזמו מפעל רחב של שיעורי עזר שטיפל בשנות השבעים ביותר מ- 10,000 תלמידים ותלמידות. חברי "עודד- חיפה" ארגנו המכינה הראשונה לטכניון עבור תלמידי עיירות הפיתוח...רעיון אשר אומץ על ידי כל המוסדות להשכלה גבוהה. אוניברסיטת חיפה הקימה, ביוזמת חברים מעודד, את "היחידה לגישור פערים" הממשיכה בפעילותה עד היום. התנועה יזמה את העתודה האקדמאית הראשונה לילדי שכונות ועיירות פיתוח בשיתוף עם משרד הביטחון. חברים מאשדוד ואשקלון יזמו מפעל קייטנות רחב מימדים לילדים ממשפחות קשיי יום. פעילי התנועה לקחו תחת אחריותם מפעלי רווחה וחינוך באוניברסיטת בן גוריון, באוניברסיטת ירושלים, באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטת חיפה. חברים באשדוד יסדו תנועת נוער שבוגריה ממשיכים עד היום בפעולות התנדבות. חברים מירושלים הקימו תיאטרון בובות והופיעו בשכונות ועיירות פיתוח. בחיפה, חברי עודד יסדו להקת "צפון מערב" המופיעה עד היום ברחבי הארץ. בבאר שבע, החברים יזמו מפעל לדיור מוזל לסטודנטים נזקקים. מאוניברסיטת בר אילן יצאו גרעיני התיישבות בערי הפיתוח. בירושלים, התנועה ארגנה כינוסים אליהם הוזמנה הפקידות הבכירה של האוצר ושל משרד החינוך והציגו בפניהם רעיונות שבחלקן אומצו על ידי מקבלי ההחלטות. בתל אביב ובירושלים, החברים הוציאו לאור ירחונים שנתקיימו שנים רבות ובהם פורסמו מאמרים הדנים בנושאי רווחה, ציונות, עדות ועדתיות בארץ. בשנות ה- 70, התנועה ניהלה מאבקים משותפים עם הפנתרים השחורים ועם ארגונים חברתיים רבים אחרים.
התנועה טיפלה בנושאי עלייה:
רבים מחבריה יצאו לשליחויות בקרב יהדות העולם, וכמה מהם לקחו חלק משמעותי במאבקי "יהדות הדממה".ועוד, ועוד... בפועלה ובמפעליה, תנועת עודד ידעה לפלס דרכים מעשיות למאות ואלפים של מתנדבים בארץ. בליבם של כל חבר וחברה של התנועה קיננו תמיד שתי מצוות:מצוות "עשה" ומצוות "כל ישראל ערבים זה לזה".

עוד בראשית דרכה, התנועה נכנסה לפעילות ציבורית. חבריה השתלבו במערכות רבות בהסתדרות הסטודנטים, בשטח המוניציפאלי, בכנסת ובקרב ארגונים וולונטריים רבים. חברים מעודד היו בין מייסדי מפלגת ד"ש, השתלבו במוסדות הבכירים של מפ"ם, לקחו חלק וניהלו מערכות בחירות בתמ"י ובמפלגות אחרות והיו שושבינים של דמויות ציבוריות רבות בארץ. בכל מוסד בו השתלבו או אליו נבחרו, ובכל אירגון אליו הצטרפו, חברי עודד מיקדו תמיד פעילותם בנושאים החברתיים וחיפשו אחר דרכים ונתיבים לקידום האוכלוסיות שלא שפר מצבם בארץ.

תנועת עודד המשיכה לאורך השנים בפעילותה הציבורית והחברתית. עם כלל ישראל היא מסרבת להשלים עם ממדי אי הצדק החברתי, המאפיין בתקופה האחרונה, את החברה שלנו והפוגם מעשית ומוסרית, בעם ישראל ובמסורותיו.

בשנים האחרונות התנועה שבה לפעילות ביתר שאת. היא בחרה לעצמה מוסדות, הכינה ניירות עמדה בנושאי חברה, כלכלה וממשל והשתלבה במעגלים ציבוריים, וולונטריים ופוליטיים שונים. השנה התנועה מארגנת כנס לכל בוגריה, חבירה ותומכיה, כנס לציון 40 שנה להיווסדה.

לאור ההתפתחויות האחרונות בתחומי התעסוקה והחברה, החליטה התנועה ליזום ולהוביל פעילות ציבורית ופוליטית ענפה וליטול חלק במאבקים החברתיים החריפים שהחלו ואשר ילוו אותנו בשנים הבאות.
רפא

נציגי תנועת עודד בישראל
יוסף טולדנו 1963-64
מימון בלישע 1964-65
ממן 1965-66
אלי קינן 1966-67

נשיאי ומזכירי תנועת בישראל
יוסף טולדנו
יהודה טולידנו
מרדכי אלגרבלי
שלמה טורז'מן
דוד קנפו
אלי אלאלוף
רפה בן שושן
By Roger Derhy - home page - תמונות - קישורים - תמונות - סרטונים - שירים - מאמרים - ארגונים - סטנדאופ