דף הבית             ארגונים        מאמרים           שירים          סרטונים       תמונות            קישורים         צור קשר
DEJJ         EDF             EIF             הבונים      השומר הצייר      דרור         הנוער הציוני      בני עקיבא           ביתר           במחתרת

מאמרים


































השד חוזר לבקבוק
החילוניות של עולי מרוקו החלה הרבה לפני שהגיעו לארץ, תנועות הנוער דחפו את הדור הצעיר במרוקו לעלות לישראל, וקיפוח של העדה המרוקאית על רקע עדתי - פשוט לא קיים. אריה אזולאי, בן העדה שבעצמו עלה לישראל והגיע לתפקיד ראש עיר, מנפץ בספרו החדש מיתוסים ישראליים בנוגע לעליית יהודי מרוקו, ומבקש להזכיר שבני עדתו גם תרמו לא מעט – בגלוי ובסתר - למדינת ישראל מאת עפרה לקס

הצירוף "יהדות מרוקו" ו"שנות ה-50" יעלה אצל רובנו אסוציאטיבית את המעברות ועיירות הפיתוח, ואדי סליב והפנתרים השחורים. אחרי מחשבה נוספת יגיעו גם הפיוטים, המטבח המרוקאי וכמובן גדולי התורה שהביאה עמה העדה הצפון אפריקנית. לאריה אזולאי, בן העיר פאס, הדבר הזה הפריע. "אני התהלכתי בתחושה של איפה העם", כי העם שהוא הכיר היה אחר לגמרי. דמותו של אזולאי עצמו רחוקה מאוד מהסטיגמות על יוצאי מרוקו, אבל במחקר שערך הוא מבקש להוכיח כי לא רק הוא רחוק מהתדמית שהודבקה לבני עדתו בתודעה הישראלית. מאחוריו יש אלפים כמותו, יוצאי מרוקו, שגם תרמו תרומה ניכרת ולא מוכרת למדינת ישראל.


אריה אזולאי צילום: מרים אמיתי
"הילדים הביאו את ההורים"

לפני שאנחנו מתיישבים לשוחח, אזולאי עורך לי סיור קצר בבית 'יד לבנים' באשדוד, אותו בנה בעת שכיהן כראש העיר ועד היום הוא משמש היו"ר שלו. את הדוקטורט קיבל אזולאי רק בשנה שעברה, בהגיעו לגיל 79, אבל אין כאן סיפור של אקדמיה מאוחרת. האיש פשוט היה עסוק בעשייה. וכשנגיע בסוף השיחה לתכניות העתידיות שלו, הוא יאמר "על הפרויקט הגדול הבא אני צריך לחשוב". הוא יפרט כמה פרויקטים שבעיניו נחשבים קטנים, ובעיני אחרים יכלו להיות פרויקט חיים. אחד מהם, למשל, הוא מפעל פרסי אשדוד, המעניק מזה שנים רבות מלגות מכובדות לאמנים ולסטודנטים מצטיינים מקרב בני העיר.

אזולאי סיים את הדוקטורט שלו לא מזמן, אמרנו, אבל כבר שנים רבות הוא מתהלך בתחושה שמישהו צריך לכתוב את הפרק הזה בתולדות היהודים: תנועות הנוער היהודיות במרוקו מאמצע שנות ה-40 ועד אמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת. "מי שקצת כתב על כך היו השליחים שבאו מהארץ לתקופה, אבל היתה כאן הרגשת החמצה. בשנים האלה 70 אחוז מגרעיני העלייה שהצילו את התנועה הקיבוצית בישראל היו מבני מרוקו, וזה פרק שלא סופר. אני מלמד היסטוריה ומספר בהתלהבות על ביל"ו, קבוצה של עשרים איש שבאים לישראל. כאן אני מדבר כאן על 10,000 בני נוער". לדברי אזולאי, תנועות הנוער ובוגריהן הם שכפו את תנועת ההגירה על הקהילה, או לפחות על חתך רחב שלה. "בניגוד לתפיסה שההורים הגיעו לארץ עם הילדים הקטנים וכאן העבירו אותם על דתם, הילדים הם שהביאו את ההורים. כל המשפחה שלי ושל אשתי הגיעו לארץ בגלל שאנחנו עלינו לכאן".

חוץ מזה יש לו מה לומר גם על ש"ס, והוא מודע לכך שאולי ההסתייגות מהם קשורה גם לחשבון פוליטי. "אני רואה את יהדות מרוקו שלא התבוללה במרוקו - מתבוללת בליטא. כל היצירה של ש"ס, של הכובעים האלה שהם אולי הגיוניים לאשכנזים, אבל טיפשיים למרוקאים. פתאום הופכים כאן לליטאים, וזה כאילו להחזיר עטרה ליושנה - איזו עטרה?". אזולאי חושש: "עם ה'פנתר' וה'סכין' מצד אחד וליטאי מצד שני, אמרתי - מה יישאר בנרטיב ההיסטורי? לא רואים תמונה כללית ושלמה". אזולאי חיכה שחוקרים אחרים יעסקו בתחום, ובינתיים כתב עבודה לתואר שני על ביקור מונטיפיורי במרוקו. אבל ברבות השנים, כשאיש לא הרים את הכפפה, הוא החליט לצלול לתוך הארכיונים בעצמו ולכתוב דוקטורט "דווקא באוניברסיטה העברית בירושלים, שהיא קובעת את הנרטיב המסופר בספרי הלימוד - לטוב או לרע. כדי שאם מחר מישהו במשרד החינוך ירצה לקחת פרקים לספר - הוא יוכל להשתמש במחקר ולא להסתפק בספרי זיכרונות שהם פולקלור".

תפריט של יוגורט ולבן

אזולאי עצמו שזור בתוך המחקר וחייו הם חלק ממנו. בספר 'נוער בסערה', המבוסס על מחקרו ואשר יצא כעת לאור, משולבות תמונות שלו ושל חבריו. במהלך השיחה צצות ועולות תובנות על חייו, שהתבהרו לו רק אחרי המחקר. הוא נולד במרוקו וגדל אל תוך תקופה סוערת. אל חיי קהילה יהודית ממוסדת ומסורתית בעלת אופי משפחתי, פרצה המודרנה. בתחילה היתה זו רשת בתי הספר 'אליאנס' ואחר כך הכיבוש הצרפתי. בנוסף לאלה היו גם תהליכי ההשכלה והמודרנה המוכרים מאירופה, שהגיעו למרוקו באיחור קל. "הדור שלי, בניגוד למה שחושבים בישראל, היה בתהליכים מזורזים של לצאת מהיהדות ומהקהילה. החילוניות שלנו היא לא מפה אלא משם", הוא מנפץ מיתוס קטן על הדרך. אזולאי מדגיש שמדובר על מעמד הביניים הבורגני והעירוני של יהדות מרוקו, שכבה אחת מתוך 250 אלף יהודים, שנחלקו למעמדות ולמקומות גיאוגרפיים. להרי האטלס, למשל, לא הגיעה המודרנה, ותושבי החבל עלו לישראל "כפרים שלמים עם הבגדים המסורתיים. זה מה שנחרת בתודעה הלאומית כעולי מרוקו, כי הם באו ונראו אותנטיים. רצו לראות אותם כך, בעוד שהם היו רק 15 אחוזים מיהודי מרוקו".

אל תוך התהליכים האלה נכנס גם המאבק הלאומי של המרוקאים לעצמאות, וההתעוררות הלאומית של העולם הערבי כולו. "ואז עלתה השאלה של היהודים איפה למקם את עצמם. במרוקו היהודים היו נתיני המלך, ולא קיבלו אזרחות צרפתית כמו במדינות אחרות מסביב. יהודי היה מת שצרפת תקבל אותו, אבל היא לא. הפקידות הצרפתית היתה ברובה אנטישמית בתקופה של שלטון וישי, וכל מי שהיה בבית ספר גבוה גורש. אז בעצם היהודים היו כמו הערבים, אבל אנחנו אפילו לא למדנו ערבית בבית הספר".

מה?!

"דיברנו קצת ערבית עם הסבתא, אבל כיהודי משכיל שסיים בגרות במרוקו אני יודע לדקלם לך את כל הנהרות של צרפת, אבל לא ידעתי את השם של הנהר שזרם בעיר שלי. אני לא יודע לקרוא ולכתוב בערבית". אם כל מרכיבי סלט הזהות המבלבל הזה אינם מספיקים, ניתן לבזוק פנימה קורט מהמאבק של העם היהודי לעצמאות בישראל, תוך שמרוקו שולחת כוח צבאי לסייע לערבים. התוצאה היא בלבול גדול, בעיקר בקרב בני הנוער, שממילא תוהים על שייכות וזהות בגיל הזה.

את הוואקום הזהותי הזה אבחנו תנועות הנוער. הראשונות שהפציעו ושחבריהן היוו את האחוז הגבוה מבין התנועות נקראות אצל אזולאי 'קהילתיות', כמו למשל 'הצופים היהודים'. הן דיברו על ארץ ישראל וציונות אבל לא חתרו להגשמה בארץ. לעומתן, התנועות הציוניות שהגיעו מאוחר יותר והיו להן אחיות גדולות בישראל, כמו 'בני עקיבא' ו'השומר הצעיר', הטיפו לעלייה לארץ ולחיי קיבוץ. בואן של התנועות הציוניות איים על התנועות הקהילתיות, שנתמכו על ידי הקהילה והממשל. "כשהן רצו לשמור על הבוגרים שלהן, הן פיתחו את הדבר הכי ייחודי בעולם היהודי - הן הקימו יחידות עממיות, הוציאו את הילדים הכי עניים מהמאלח (אזור שבו התגוררו יהודים במרוקו, ע"ל), הראו להם איך מצחצחים שיניים, הוציאו אותם למחנות קיץ, וזה נתן חזון לבוגרים. הללו הפכו למחלקה הסוציאלית של הקהילה, עד כדי כך שכשמרוקו קיבלה את העצמאות שלה, בא מלך מרוקו לביקור במחנה הצופים היהודים וביקש שיקימו תנועה דומה עבור הציבור הרחב. כך שהתנועה הצופית היהודית היתה המנחה של התנועה הצופית האסלאמית. תנועות הנוער מילאו את שני התפקידים, גם של נתינה לקהילה וגם של חיסול הקהילה במרוקו. הכיוון היה הגירה".

אזולאי עצמו היה חבר שנים רבות בתנועת הצופים. כשחיפש הגשמה וזהות הוא ערק לתנועת 'הבונים', המזוהה עם תנועת הקבוצות והקיבוצים, 'הנוער העובד' של היום. "אחרי מחנה הקיץ של שנת 51' שכנעו אותי שאסע לארץ למכון למדריכי חו"ל, שמכשיר מדריכים לניהול התנועה". הוא היה בן 18 וחצי וההורים, כמובן, התנגדו. "הם אמרו: אין קיום למדינת ישראל, תישאר כאן. זה היה מין מרד שלי". החוויות מהארץ ומהמכון היו נהדרות. "הגענו בערב פסח והלימודים היו צריכים להתחיל אחר כך. עליתי צפונה וישנתי בקבוצת כינרת. בבוקר היתה שמש וציוץ ציפורים, קיבלתי את ארץ ישראל במלוא הדרה, וירושלים - בכלל". ההנאה לא נפגעה למרות המצב הכלכלי הקשה, שהיתה לו השלכה ישירה על התזונה: "המרגרינה חולקה בקוביות, בשר היה פעם בשבוע והתפריט הכיל הרבה יוגורט ולבּן", הוא צוחק.

עם החזרה למרוקו הוא הפך לראש התנועה, שמנתה אז 400 חברים, וניהל אותה במשך שנתיים. כשמרוקו נכנסה למאבק שלה לעצמאות בשנת 55', עתידן של התנועות הציוניות לא היה ברור. אזולאי החליט שהגיע הזמן להגשים. הוא ביקש לעלות ארצה עם חברתו, רחל. הוא היה בן 21, היא צעירה בשנה וחצי. ההורים, שחרדו מהשמועות על צורת חיי המשפחה בקיבוץ, ביקשו שיינשאו לפני שהם עולים, וכך היה.

הזוג הטרי הגיע הישר לקיבוץ דורות היקי, השוכן ליד שדרות. "ספגנו את תורת א"ד גורדון עד הסוף, באנו להיות עובדי אדמה. נכנסתי מיד לעבוד בגן הירק, ואשתי בכרמים". לרעייתו של אזולאי היה מאוד קשה בקיבוץ, גם בגלל היעדר חברה בגיל שלהם. הדור המייסד היה מבוגר יותר, והצעיר - צעיר מהם, "ובגלל זה היו חסרות ידיים עובדות". דווקא הבדלי העדות לא מאוד הפריעו, "זה היה חלק מהטרנספורמציה הכללית שעברנו".

בני משפחת אזולאי לא שהו זמן רב בקיבוץ. לא עברו חמש שנים מיום בואם לישראל, והתנועה החליטה לשבץ אותם בשליחות לארגנטינה. בני הזוג התנגדו, אבל הטיעונים שהם בקושי התמקמו ועוד לא נקלטו, שיש להם תינוק קטן ואפס ידע בשפה הספרדית, לא סייעו. גם הקיבוץ, שצידד בעמדת בני משפחת אזולאי, נאלץ להיכנע. וכך אחרי שישה חודשים של לימוד שפה ("אני לא מבין למה השקיעו בי"), הם עלו על אונייה, ואחרי מחלת ים ו-21 יום הגיעו לארץ הבשר האדום.

"הסיפור שלי יכול להסביר איפה היו כל מנהיגי תנועות הנוער בכל הקליטה ההמונית שהיתה אחרי 56', עם הקמת שדרות, נתיבות ועוד. אנחנו היינו עסוקים בדבר אחר - בהקמת חברה. אנחנו, שחשבנו שאנחנו חלוץ לפני המחנה ולפני הקהילה, עזבנו בארץ את הקהילה, כי לא חשבנו שזה תפקידנו. באנו לישראל והם יסתדרו. כשהייתי חבר קיבוץ דורות, נוסדה מעברת שדרות ונסענו להגיד לעולים שזה טוב. רק מאוחר יותר ירד האסימון, שיש כאן פספוס". הפספוס הזה יתוקן בהמשך, אבל האיחור יגרום לכך שהתיקון כבר לא יוכל להיות מושלם.

משחק עם איסר הראל

בתוך תקופת שליחותו בארגנטינה סייע אזולאי, בלא ידיעתו, ללכוד את אייכמן. "זה היה בשנת 60'. התנועה אמרה: יש כמה חבר'ה שמגיעים, צריכים לעזור להם להיקלט כי הם לא יודעים שפה". הוא הלך איתם לקניות, והם עוררו את תמיהתו כשבחרו לעצמם דווקא 'שמיכות סוכנות' ולא משהו מפנק יותר. "מאוחר יותר התברר שזה היה בשביל לאטום את החדר שבו הם היו", הוא שוב צוחק. אזולאי חשב שהבחורים שהוא מסייע להם הגיעו לארגנטינה כדי לצוד אנשי פדאיון, הדמיון שלו לא הרחיק לכת מעבר לכך. "יום אחד אמרו לי ללוות איש נמוך קומה עם מעיל גשם מרופט. הוא עשה איתי משחק איך אני יכול לדעת בכל שעה איפה הוא נמצא. אחר כך התברר לי שזה היה איסר הראל, ראש המוסד".

"כשבן גוריון הכריז שאייכמן בידינו - נפל לי האסימון. הפכנו להיות פרסונה נון-גרטה במדינה, יחד עם השגריר". מאז שנת 60' הספיק אזולאי לבקר עוד פעמים רבות בארגנטינה בשליחויות שונות, וזו הסיבה ששמו האמיתי עדיין לא מופיע בספרו של הראל על הפרשה - 'הבית ברחוב גריבלדי'. הוא רצה לשמור על קשר נקי עם השלטונות במדינה.

עם החזרה לארץ החליטה המשפחה הצעירה לעבור לקיבוץ ברור חיל הדרום-אמריקני, שבו התגוררה גם הנהגת התנועה. בתקופה הראשונה הוא היה עובד אדמה, "ואפילו קיבלתי פרס על כמות היבול של תפוחי אדמה של עונת הסתיו שגידלתי", הוא נזכר בנוסטלגיה מבודחת. בהמשך הפך למרכז שלחין והשקיה, אבל ילדי הקיבוץ גדלו ונוצר צורך במורה מקרב הקיבוצניקים. "אמרו: אריה ילך ללמוד, הוא איש חינוך. זה היה ב-64' וזו היתה מהפכה! קיבוצניק שיוצא ללמוד, מה אנחנו בורגנים? הרי אנשים עזבו את האוניברסיטאות". אזולאי יצא ללימודים אבל הקיבוץ, כמו קיבוץ, התיר לו רק שנתיים. אחרי אישורים שהשיג, הוא הצליח לבנות לו תכנית בהתאם וגם לעמוד בה בהצטיינות, תוך שהוא מצמצם פערי ידע אדירים. "למדתי ספרות והיסטוריה. ישבתי בכיתה עם בנות שסיימו בגרות וכולם מדברים על ביאליק והזז, ואני עם הרקע והשפה שלי, לא יודע מי הם בכלל".

בתום הלימודים הגיע אליו פרופ' שמואל אטינגר והציע לו לעשות תואר שני. "אמרתי לו: אני קיבוצניק, באתי ללמוד, סיימתי, אני חוזר למשק". אבל אטינגר התעקש, בין השאר משום שרצה שהפרקים של תולדות ישראל במדינות צפון אפריקה ייחקרו גם הם. הוא סידר לאזולאי מלגה שתממן לו את שכר הלימוד והתחבורה והבטיח להתאזר בסבלנות גם אם התואר יתקדם לאט לאט. אזולאי ארגן לעצמו קורסים החל מהשעה 18:00 ולא התכוון להיעדר ולו יום אחד מהעבודה בקיבוץ, "אבל הייתי אידיאולוג והרגשתי שאני צריך להודיע לחברים על הצעד הזה. נכנסתי למזכירות והודעתי. אמרו לי: מה פתאום?". הנושא עלה אל האסיפה הכללית, שבה הוחלט שעד שלא כל חברי הקיבוץ מסיימים את התואר הראשון - לא מתחילים את התואר השני. "הייתי המום. ראיתי שהנושא של השוויון הולך לפעול נגדנו הקיבוצניקים, וישאיר אותנו ממוצעים. חזרתי בסערת רגשות גדולה מאוד מהאסיפה. הרי יכולתי גם לא להודיע להם. זה הביא למשבר". המחלוקת הזאת התווספה לביקורת שהיתה לאזולאי על הקיבוץ בסוגיות נוספות, והבקיעים הפכו לשבר. אנשי הקיבוץ לא האמינו אבל משפחת אזולאי, שכבר היתה מורחבת עם חמות וגיסה שעלו ממרוקו והיריון של חודש שמיני, עזבה את הקיבוץ עם מעט מאוד מיטלטלים וחוב על הלימודים של אריה, ויצאה לדרך חדשה. "כשחשבנו לאן, החלטנו על עיר פיתוח. אז אשדוד היתה עיר עם 20 אלף איש". אזולאי החל להיות מורה ב'מקיף א'.

"כשהגעתי לכאן נהייתי חבר בברית יוצאי מרוקו וחשבתי לעשות שינוי מתוך החינוך. היה לי בראש שכאן חייבים לעשות מעשה כישראלי. הקמנו קרן מלגות, אבל היא חולקה על פי קריטריונים סוציאליים ולא על פי מוצא".

בעצם זו התודעה המאוחרת שלך כמנהיג תנועת נוער - לחבור לאנשים מארץ המוצא שלך ולסייע להם?

"כן, אבל התנגדתי לתזה אחת ואני מתנגד לה עד היום. אין לי שום הסכמה עם טענות על דיכוי אתני, על ניצול, על כך שאנשים נדפקו כמרוקאים. הגיעו קבוצות מרומניה וממרוקו לשדרות. לרומנים היו משפחות, הם עזבו לאט לאט, ונשארו המרוקאים. זה לא כמו שלפעמים מנסים להציג את זה. נכון, היתה הרבה אי הכרה של יהדות מרוקו ואפילו פחד מהמנטליות. אבל היו הרבה טעויות כי המדינה היתה בראשית דרכה והיה צריך לקלוט מיליון וחצי עולים מכל העולם. הפעולה שלי היתה יותר בהמשך לתפיסתי הקיבוצית, שוויון הזדמנויות, ושהבעיות ייפתרו על ידי חינוך, לא על ידי בכיות".

"להילחם על כל נער יהודי"

משפחת אזולאי לא התגוררה תקופה ארוכה מדי באשדוד. בשנת 68', תקופת מרד הסטודנטים בצרפת, הגיעו אליו אנשי הסוכנות היהודית וביקשו שייצא לשם, בין השאר בגלל בקיאותו בהיסטוריה ובמשטרים. ההתמודדות עם הסטודנטים היתה צריכה להיות מול ידע בתורתם של טרוצקי ומאו. הוא נסע והיה למנהל החינוכי של כל השליחים שם, "ביניהם גם דובדב", הוא אומר בגאווה. עבודה מקבילה היתה מול השיח הלאומי המתעורר של הפלשתינים בחו"ל, "מול זה פיתחנו שיח של התנועה הלאומית הישראלית".

עם חזרתו המשיך אזולאי ללמד, ואז נתבקש על ידי העירייה להקים מקיף חדש - מקיף ג'. אחרי חמש שנות ניהול הוא שוב נשלח לארגנטינה, הפעם בגלל תקופת הגנרלים שבה נעצרו והועלמו יהודים רבים. עם חזרתו ארצה המשיך לנהל את בית הספר, ובשנת 83', בבחירות הראשונות הישירות לראשות העיר, החליט להתמודד לתפקיד. "אשדוד היא עיר ליכודניקית ואני הייתי מזכיר מפלגת העבודה בעיר", הוא מסביר את המורכבות. באותן בחירות נוצרה הזדמנות לניצחון על בסיס היכרות אישית, והוא צלח את האתגר. במשך שש שנות הכהונה שלו פיתח אזולאי את העיר, בנה את בית יד לבנים ואת המוזיאון באשדוד ופעל בתחום החינוך והבינוי. "אלה היו שנים יצירתיות, עמוסות ומעניינות".

בעיצומה של הקדנציה שלו הוא נעצר למשך עשרה ימים, סביב חשדות בענייני כספים. הדברים הסתיימו בלא כלום, ואפילו לא הגיעו לידי כתב אישום. "עשיתי שירות לכל ראשי הערים. כי אחרי המעצר שלי יצרו כללים לגבי מעצר של ראשי ערים. היום אי אפשר לעצור אותם". מצד אחד היה בטוח אזולאי בצדקתו לאורך כל הדרך וידע ש"זה לא רציני", אך מצד שני הוא מתאר "תחושה איומה". מי תפר לו את התיק? הוא אומר שלכל מיני אנשים היה אינטרס, ובעיקר לקבלנים רבים ש"זכויות היתר שלהם נגמרו".

אתה חושב שהיד של המשטרה והפרקליטות קלה על ההדק?

"יש שינוי נורמות. היום היו עוצרים גם את משה דיין, כי מה שהוא עשה אז והיה מקובל, היום כבר לא. מצד שני, יש רצון של המשטרה שנכשלת בהרבה דברים אחרים להראות שכאן היא מצליחה. הנה, ליברמן והשגריר - עושים מזה משהו מוגזם. בעיניי מי שמחליט הוא בית המשפט. אני לא מאמין לא במשטרה ולא בפרקליטות".

כשסיים לכהן כראש עיר, התבקש אזולאי לתפקיד יו"ר הדירקטוריון של רשת המתנ"סים. אחר כך שימש בתפקידים בכירים בסוכנות, בין השאר יו"ר המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות - כותרת שמקפלת בתוכה עשייה רבה וביקורים באתיופיה, ברוסיה, בצרפת ובמדינות רבות נוספות.

יש היום טענה על הסוכנות שכבר נגמר פוטנציאל העלייה במדינות שונות, למשל ברוסיה, וכעת מגרדים את התחתית. אולי היא צריכה להיסגר?

אזולאי מקדים ומתאר את המשבר הכלכלי שפקד גם את הסוכנות, ומכריז: "הסוכנות סיימה את תפקידה ההיסטורי. היום היא לא מביאה עולים אלא מגבירה את החינוך והזהות היהודית בחו"ל. בשביל זה אני לא צריך סוכנות. היא נשלטת על ידי האמריקאים והם מנסים לפתור באמצעותה את הבעיות שלהם. פעם זו היתה הסוכנות היהודית לארץ ישראל. היום זו הסוכנות היהודית של ארץ ישראל לחו"ל". אזולאי, חבר ההסתדרות הציונית ונציג מפלגת העבודה בה, מציע "לחזק את ההסתדרות הציונית לעודד את זה שהחינוך יהיה ציוני".

יש טוענים שאנחנו צריכים להפסיק להסתכל על היהודים בגולה במבט מתנשא של "מתי אתם באים לכאן", אלא לתת להם לחיות שם בשלווה ובנחת.

"אני חושב שזה לא נכון. אנחנו צריכים להילחם על נשמתו של הנער היהודי שיהיה ציוני ומגשים, כי ממילא לא כולם מגשימים. אבל מי שקיבל חינוך כזה יהיה פעיל בקהילה וקשור לארץ ישראל, ואם הוא לא יעלה, אולי הבן שלו. את זה יכולה לעשות ההסתדרות הציונית כתנועה אידיאולוגית".
































By Roger Derhy - home page - ?????? - ??????? - ?????? - ??????? - ????? - ?????? - ??????? - ???????